עקרונות השיטה
טאי-צ'י מבוסס על השגת שליטה במצבנו הנפשי. שליטה זו מאפשרת זרימה חפשית של האנרגיה הן בגופנו והן באינטראקציה בינינו עם הזולת. במילים פשוטות, היא מאפשרת לנו להיות פתוחים וקלים יותר ביחסנו לחיים, ומאפשרת לנו לעמוד על הסיבות העמוקות לתקיעויותינו ולפותרן.
היחסים המורכבים הללו שבין האינטראקציה שלנו עם העולם, זרימת האנרגיה, ומצבנו הנפשי הם מהסיבות המושכת ומרתקות כה רבים מאיתנו להמשיך ולהעמיק בטאי-צ'י.
טאי-צ'י – מודעות לוקח אמיתה בסיסית זו צעד קדימה, והופך את החיבור שבין התנועה לנפש ליסוד מרכזי בשיטת הלימוד. התוצאה היא טאי-צ'י בשרות עבודת מודעות או עבודת מודעות בשרות הטאי-צ'י.
ב עבודת מודעות כונתנו כאן לרכישת הבנה ושליטה במחשבותינו ורגשותינו, ובמיוחד במצבי לחץ. במצבי לחץ אנו נוטים להגיב באופן אוטומטי על-פי תבניות מתגוננות לא מודעות שלנו כך שמצבי-הלחץ חושפים את ההבטים המזיקים ומוגבלים של ההרגלים (הלא-מודעים) שלנו. המטרה בעבודת מודעות היא להפסיק את התגובה האוטומטית והלחוצה, ולהתחיל לפעול באופן התואם הן את המציאות החיצונית והן את החלום הגדול ביותר שלנו לגבי האופן שבו אנו רוצים להיות ולחיות כבני-אדם. במהלך התהליך אנו מכירים בכוחות המניעים אותנו מבלי ששמנו ליבנו אליהם ועל-כן הם מעצבים את פעולותינו ללא שליטה שלנו. רק לאחר שהבחנו והבנו את פעולתם, אנו יכולים לבחור באופן חופשי אילו אנשים אנו רוצים להיות.
היתרון והחשיבות של עבודת מודעות הוא שהתגובות האוטומטיות שלנו במצבי לחץ וקושי בחיים נוטות להיות בדיוק התגובות ההפוכות ממה שנדרש לפתרון הבעיה. אולם מערכת החינוך מעולם לא לימדה אותנו על-כך דבר, לא הצביעה על דרך הפתרון, ולא הכשירה אותנו כיצד להשתנות. לעומת-זאת, הטאי-צ'י ועבודת המודעות חוקרים בדיוק את התגובות האוטומטיות המבוהלות הללו ומבקשים לשנותן.
מרכיב זה קיים כאמור בכל שיטה ללימוד טאי-צי אולם כאן הוא מהווה את הבסיס התאורטי והעקרון המרכזי המכוון את הלימוד, תוך שהוא נשען על הרגישות הטיפולית של עפר. חשוב להעיר כי זהו איננו טיפול נפשי, שכן הוא מתמקד בהווה בלבד ובאופן שבו אנו פועלים בתוכו, או מצביע על תבניות כלליות החוזרות על עצמן אצל אנשים רבים. זוהי מלאכה של חקר התנועתיות שלנו והבנת הקשרים שלה לתפיסות המובלעות שלנו אודות הדרך בה עלינו להגיב במציאות. הוא מציב מראה למגבלות התנועה הפיסית והנפשית שלנו ושולח אותנו לבצע את בירור העומק - במידה ונחפוץ - במסגרת טיפולית (אפשרי במסגרת מפגשים פרטיים עם עפר).
העבודה היא בבסיסה עבודה גופנית, ובמקביל ובאופן סמוי יותר, גם עבודה אנרגטית ונפשית. בכך היא מתפעלת את ארבעת הפלחים של ההויה האנושית: גוף (תחושה), נפש (רגש וחשיבה) ואינטואיציה (אנרגיה). בכך היא מבקשת לאזן את כל חלקי האדם. למרות שמדובר בענינים פנימיים, עדינים וסמויים מן העין הרי הם בעלי חשיבות מרובה בתהליך ההתפתחות.
 המיזוג בין עבודת מודעות וטאי-צ'י יצר שיטת לימוד שונה: מקובל להתחיל ללמד טאי-צי דרך חיקוי מלאכותי וחיצוני של תנועות קבועות מראש אשר המורה מדגים. בטאי-צי מודעות מתרכז הלימוד בהבנת המרכיבים הפנימיים הבסיסיים של התנועה, ובהשגת רגישות לעולם הסמוי של אנרגיות והקשבה עדינה. רק לאחר שהמתלמד רכש בסיס פיסי, אנרגטי, ויכולת הקשבה, מתחיל הלימוד להדגיש את המרכיבים החיצוניים של פרטי התנועה הפיסית.
הלימוד (המערבי?) נוטה לראות בתנועה אוסף של מרכיבים שיש לחברם יחדו: נפרק את התנועה לגורמים (מנח הרגלים, אגן, ידיים וכיו') ונרכיבם יחדו לתנועה נכונה. אולם ההגיון של תנועת הטאי-צי פשוט הרבה יותר – כל תנועה מהווה אופן תגובה לכוח חיצוני ומי ששולט בעקרונות הבסיסיים של הטאי-צי – הקשבה, קבלה, הרפיה וכיו' – לומד את התנועה בקלות על-פי ההגיון האנרגטי שלה ומתקן את תנועתו בהתאם למקומות החסומים בגופו ובתודעתו.
מקובל להניח כי עקרונות הבסיס נרכשים באיטיות כתוצאה מתרגול ושינון חיצוני של התנועה. מנסיוני, אם אך אומרים לתלמיד המתחיל את העקרונות ומכוונים אותו להבחין בהם בגופו הוא יכול ואכן רוכש את הבסיס כבר בתחילת דרכו. אני עדיין לא חדלתי להתרגש מלראות כיצד תלמידים מתחילים (חודשים ספורים) מבצעים תנועות טאי-צי מורכבות (הנחשבות לכאורה הרבה מעבר לרמתם) בהתאם לעקרונות הבסיסיים, וכיצד הפרטיים החיצוניים של התנועה נבנים באופן טבעי מסביב לזרימה הנכונה של אנרגיה. כך, למשל, תרגיל דחיפת-הידיים (Pushing-Hands), הוא כנראה התרגיל הקשה ביותר בטאי-צי. שליטה בו כרוכה הן בשילוב מורכב ומדויק של אברי הגוף ובהבנה של מורכבות קבלת והוצאת אנרגיה. על-כן מפתיע כיצד תלמיד אשר נתקל לראשונה בתרגיל מורכב זה, ואשר מנחים אותו להגיון התנועתי הפנימי של התנועה – לבלוע את האנרגיה של בן-הזוג ולא להתחמק מפני ידיו הדוחפות – משנה אל מול עיניך המשתאות את כל איכות התנועה שלו.
הלימוד בטאי-צי מודעות מבוסס על-כן על: תפיסה רעיונית של התמקדות תחילה בעומק ובהגיון של התנועה ורק אחריו פניה לשינון המרכיבים החיצוניים; הסתמכות על הרגישות האנרגטית והטפולית של עפר לזהות את המרכיבים החסומים הספציפיים לכל מתלמד ומתלמד; וגמישות ויצירתיות בהתאמת התרגילים לצרכים הפרטניים של כל מתלמד ומתלמד.
*** בהקמה, המשך יבוא ***
|
