על אשלית המורה הבלתי מושג או למה קשה כל-כך להגיע להארה

אחד העקרונות הראשונים שמלמדים אותנו הסיפורים הרוחניים השונים הוא שהדרך להשיג את מטרתנו הוא להרגע, לוותר, ולזנוח את ההכרחיות הנואשת של חלומנו. ככל שאנו נואשים ורוצים יותר להשיג דבר-מה עלינו למצוא את הדרך להשתחרר מרצון זה. למעשה כל ספורי המסע בהם מוצא הנוסע לאחר מסע ארוך את האוצר טמון בחצר ביתו (למשל, האלכימאי של פאולו קואליו? או הסיפור החסידי על האוצר מתחת לגשר) מבטאים עקרון זה: הנוסע צריך לעבור דרך ארוכה בה הוא מרפה ממשאת-נפשו כדי לגלות שהיא היתה זמינה מתחת לאפו וכל שנדרש היה ממנו כדי להשיגה הוא לוותר עליה?, להיות מוכן לחיות בלעדיה?.

בפרט, לאלו הפונים לדרך ההתפתחות הרוחנית טמון מלכתחילה הפח הלא-קל הבא: אנו משתוקקים להגיע לבלתי-מושג, לרוחני, לדבר החמקמק הנמצא מעבר למציאות המוחשית. הדבר יכול להיות התנועה הפשוטה והחיננית שבטאי-צי, לחוש אנרגיות, לטפל בקריסטלים, לחוות חויות אנרגטיות ורוחניות במדיטציה, או לא פחות מאשר להגיע להארה. אנו מוכנים להשקיע מאמצים רבים כדי להשיג זאת, אולם המטרה נשארת פעמים רבות רחוקה כשהיתה. דוקא אלו הרציניים ביותר, שזו משאת-נפשם הכמוסה מתקשים לפרוץ את הדרך קדימה, וההארה נראית רחוקה מתמיד.

הפח הטמון בגישה זו הוא הפרדוקס הרוחני לפיו עצם המאמץ להשיג את הבלתי-מושג הופך אותו לכזה. מדוע? מכיון שמה שקובע איך יתנהלו הדברים הוא דוקא השכבה העדינה, והשברירית לכאורה של ההתכוונות שבה אנו פונים לעולם. מה שקובע הוא הנסתר העדין ולא מאמצינו הגלויים לעין. במקרה זה האנרגיה שאנו מביאים לעולם הפוכה ממה שנדרש, ולכן היא מובילה אותנו הרחק מהשגת המטרה. הבה נבחן מה אנו נותנים לעולם: אמונה כי הדבר החשוב לנו הוא בלתי-מושג ונמצא רחוק מאיתנו?, תשומת-לב המופנית למה שאנו רוצים להשיג – אל סוף הדרך – ולא למה שאנו חסרים כדי להשיגו?. לאור תפיסה פנימית זו מופנים המאמצים שלנו לחיזוק התפיסה הפנימית שהדבר רחוק ממני, מה שיוצר מציאות המממשת תפיסה זו. בניסוח? אחר, עצם התמונה שאנו מציירים של אידאל רחוק ובלתי-מושג אליו אנו משתוקקים היא אך ביטוי לדחיה של להיות כאן במציאות הלא-אידאלית. תמונה זו היא מכשול מרכזי בדרך למימוש האידאל. זוהי מציאות אפורה, לא נעימה, אולם זוהי המציאות שלנו, והיא הדרך היחידה המאפשרת לנו לטפס ל-שם. טהורים ונלהבים אנו רוצים להיות שם, אולם האם אנו מוכנים להיות בתחילת-הדרך, במציאות העכשוית שבה אנו חווים את ההעדר?

בטאי-צי רואים זאת שוב ושוב כאשר המתרגל ניגש לתרגיל מתוך תחושה של מאמץ, מתוך נסיון לעשותו טוב. המתרגל מאמץ את כל יכולותיו כדי לבצע את התנועה, אולם מאמץ זה מונע מן התנועה הפשוטה והחיננית להופיע. מי שנתן לעולם מאמץ והתקשות יקבל תנועה מאומצת וקשה. למעשה, אחד האתגרים של המורה הוא להקנות ללומד תפיסת חדשה של מהו לימוד – לימוד כשחרור והבשלה של יכולות פנימיות ולא כהשגה של ידע בלתי-נתפס. ככל שהתלמיד נלהב ולהוט להתקדם בתהליך ההתפתחות כך הוא מפנה את תשומת-ליבו? לכוון הלא נכון, ועל המורה לכוונו שוב ושוב להרגע: "הדברים אינם רחוקים כל-כך כפי שנדמה לך, הם אינם בשמים אלא בהשג ידך הפשוטה לקבלה. כל שעליך לעשות הוא להרגע".

להרגע הינה משימה לא קלה לכשעצמה, אולם מה שנדרש כאן אינו אך מצב פסיכולוגי חדש ואופן התכוונות אחר ללמידה, אלא גם התפקחות מכלל התפיסה המקובלת של מהו ידע. תרבותנו הנוכחית מבקשת להעמיד ידע על פרוצדורה טכנית: הרופא אמור לטפל על-פי פרוצדורה כללית וקבועה, המורה אמור ללמד על-פי חוברת עבודה מוכתבת מראש וכיו'. ההבנה של המומחה הופכת לידע רק כאשר ניתן לנסחה בפרוצדורות ברורות ובכללים מכניים, ואנו אמורים לשנן את הכללים הללו ולרכוש בבטחה את הידע של המומחה.

מבלי להכנס ליתרונותיה ולחסרונותיה של תפיסה זו בתחומים השונים, הרי שמן הזוית של התפתחות נפשית ורוחנית היא אסון. כל תהליך ההתפתחות מבוסס על לימוד והפנמה חוויתיים – כל שאנו לומדים עלינו להתנסות בו ולממש אותו בחיינו הקונקרטיים. זהו אינו לימוד קל, הוא דורש התמודדות והתעמתות עם המגבלות שלנו כדי לפתור אותן ולהתקל במגבלות חדשות. זהו לימוד אישי של עצמי. לעומת-זאת, הפתוי שמציעה הגישה הפרוצדורלית-מכנית הוא של התעלמות מעצמנו, ממגבלותינו, מן האחריות שאנו צריכים לקחת על חיינו במטרה לשנותם.

אולם  ברמה גבוהה יותר פרושה של תפיסה זו הוא להרגע לא רק מן המשימה הנוכחית, אלא להרגע משיטת הלימוד המבקשת את המטרה בלבד ומבקשת להעלים את חווית-הלימוד. זהו מהפך מחשבתי הדורש להשתחרר מן התפישה המספקת כללים ברורים וטכניים מה יש לעשות במקום לגלות ולחקור את מגבלותינו בכל רגע ורגע מחדש. מוטל עלינו לנטוש את הרעיון לפיו מישהו או משהו יספקו לי את הכללים אותם אוכל לחקות כדי להגשים את חלומי. זוהי איננה משימה קלה, שכן הנטיה הטבעית של כמעט כולנו היא להשען במידה זו או אחרת על דבר-מה שיביא לנו את הישועה במקום להפנות את תשומת-ליבנו למה שנדרש לעשות ברגע זה. בסופו של דבר, גם אם יש מישהו המחזיק את ידינו ומסייע לנו בדרך הרי שעדיין עיקר המוקד הוא בהתנהלותנו אנו.

אל מול נטיה זו מתברר עד כמה להיות מורה דרך להתפתחות רוחנית אינו ענין פשוט. לא רק שעליך לנקות את עצמך השכם והערב מכל התלות בהזדקקות של המודרך אליך, אלא עליך להיות רגיש לתהליך האיטי של התפתחותו לעמוד בכוחות עצמו. לשם כך, עליך, מחד, ליצור אצל המודרך? תחושה של ביטחון כי ביכולתך להובילו בדרך, שאתה יודע משהו, שיש לו במי להתלות ולשאוב ממנו ידע (אחרת הוא לא יתמיד בעבודת ההתפתחות). מאידך, עליך לשחרר אותו מן המאמץ להיות שם, במקום הנכסף. בפרט – כפי ששאיפה זו מתגלמת בעבודתכם המשותפת – עליך לשחרר אותו מכל התלות בך.

כמעט את כל העבודה ההתפתחותית ניתן להעמיד על חשיפת המקומות שבהם אנו מבקשים להמלט מן המציאות הנוכחית. חשוב להבין כי התלות זו באידאל הנכסף אינה אלא עוד וריאציה של המלטות זו. זוהי דחיה של המציאות העכשוית והמוכנות לחיות בה. הוא מעדיף שלא להתמקד במגבלותיו הנוכחיות ובמקום זאת לשקוע בהתעסקות מתמדת עם האידאל אותו הוא מבקש לממש. אתה מגיש לו את הסולם האפור המוביל למטרתו ששלביו זהים: בחינה מתמדת של מגבלויותיו ופריצתן, בעוד הוא מעדיף לחלום ולהיות מתוסכל מכך שאינו רואה את הדרך להגשים את מטרתו. לעומתו, מתרגל מנוסה אינו מקשיב לדברי מורו בחרדת קודש, אלא רגוע יותר הוא נותן להם לחלחל לליבו. החיים אינם הופכים להיות קשים רק משום שהם אינם מושלמים.

פח זה נמצא בתחילתה? של כל דרך רוחנית והוא עלול להגרר זמן-רב. העליה על הדרך הרוחנית מחייבת למידה של אופן למידה חדש, פחות רכושני ותאותני והדבר מנוגד לכל מערכת החינוך? והחיים המודרניים. היא מחייבת הפתחות ונכונות לחיות את חיינו באופן פגיע יותר, חווה יותר וקפדני יותר. אופן שבו תשומת-הלב מופנית למגבלותינו ולא לנסיון לממש את חלומותינו במנותק ממי שאנחנו.

פעמים, כאשר אני עובר בפרק הירקון, אני רואה קבוצות המתרגלות טאי-צי. בדרך-כלל ישנו משהו מצחיק באופן שבו הן מתפקדות: מורה מבצע את סדרת התנועות בעוד קבוצה של תלמידים עוקבת ברצינות תהומית אחר המורה ומנסה לחקותו. הסיטואציה מצחיקה מכיון שהרצינות התהומית היא המחסום המונע מהם לנוע כראוי. הפרדוקס נוכח שם במלוא עוזו – כל עוד הם מבקשים לרכוש את התנועה של המורה הרי הם אינם קשובים לגופם ואינם יכולים לחקות את התנועה כראוי. נסיונם רווי המתח להשיג את התנועה החפשית של המורה נדון לכשלון מכיון שגופם רווי במתח ודריכות מיותרים.

מורים לתלמידים שכאלו עדיין לא עמדו על המורכבות הנדרשת מהם. קל להיות המורה היודע, כזה שתלמידיו נצמדים לידע שלו כעדות לכך שיש להם ביטחון במסלול הלמידה שלהם אצלו. ככל שהמורה נתפס כיודע יותר ולא מושג כך קל יותר להשאר תחת חסותו. אולם מורה שכזה מקטין את תלמידיו, משאיר אותם תלמידים קטנים, ותופס ידע בדרך החמדנית הישנה, פרורים מן החוץ שהאגו מבקש לאחוז בם. למידה רוחנית מתחילה ממקום אחר, ממקום של אי-ידיעה.

באחד משעורי התפרצה עלי מודרכת בטענה שהיא עצבנית לא פחות משהיתה כשהתחיל המפגש. בעוד אתה מדבר על איזון ונוכחות אני חווה רק עצבנות ואי-הבנה. בצעירותי יש להודות הייתי ממהר לנחם אותה – אולי הייתי עובד איתה באופן אישי ומאפשר לה לחוות חוויה מספקת. כיום אני רואה שזו כניעה לאגו המאוים שלי כמורה. מה שנדרש כאשר חשים את האיום ("אתה מורה לא טוב") הוא לשהות בחוויה ולא למהר לפתור אותה. כאשר אני לא ממהר לפטור (לסלק) את הבעיה שלי אני מלמד אותה שהיא לא צריכה למהר לפטור את בעיתה שלה. אפשר להתבונן במה שיש: בכעס, בתסכול בתחושת-המוגבלות ולברר את מקורם. זהו הצעד הראשון בסולם. המשבר, כך אומרת פמה צ'ודרון, הוא רגע חסד של למידה. למעשה היא כבר צעדה צעד ענק קדימה בכך שהעזה והעלתה על-פני השטח את הקונפליקט שלה ואפשרה בכך לפתור אותו. בירור נוסף העלה מדוע היא עצבנית, גם היא כמוני וכמו רבים אחרים שהחלו לצעוד במסלול ההתפתחות כבר רוצה להיות שם. המאמץ להשיג את הבלתי מושג התיש אותה. הרגעי, זה לא שם רחוק. אם תחקרי את חייך ואת התרגילים שקבלת לעשות באותה מסירות שבה את רוצה להגיע לשם, השם לא יהיה כל-כך רחוק.

• הדרך להשיג את האידאל עוברת דרך הפסקת המרדף אחריו
• בפרט, הדרך להשגת הרוחני העדין והלא-מוחשי אינה עוברת דרך התאמצות מופרזת להשיגו.
• אחד העקרונות הרוחניים הבסיסיים ביותר הוא שגדילה מבוססת על קבלת המציאות העכשוית ולא על דחיתה – גדילה מתבטאת בנכונות לחיות את חיינו במלואם. אולם ההתמקדות ברוחני בלבד סותרת עקרון זה בשני אופנים:
  א. התמונה המסוה – התמקדות בתמונה האידאלית של הרוחני הינה אך מסווה לחוסר-נכונותנו לחיות את ההווה שלנו שבו איננו חשים כאן ועכשיו את הרוחני שבו, אלא חשים את תעוקת המחסור.
  ב. הסולם – אנו מבקשים את הנשגב הבלתי-מושג ומפספסים כי השלב הראשון והזמין כל-כך בסולם המטפס אל הנשגב מתחיל בהתבוננות במה שקורה לנו כאן ועכשיו: בדרמות שאנו מייצרים ובמגבלות הנוכחיות שלנו.
• עולה כאן קושי ברכישת אופן חדש של רכישת ידע – ידע הוא משהו שקשור אלינו ולאינטראקציה שלנו עם העולם.
• הקושי העומד בפני המורה – לתת למודרך תחושה שהוא לומד בסגנון הישן בזמן שהוא מחזק את יכולתו ללמוד בסגנון חדש.