משל המורה הבלתי מנוצח

יום-אחד, כך מספרת האגדה, הגיעה שמועה לאזני המלך אודות מורה אומנויות-לחימה נודע המתגורר בתחומי ממלכתו. מורה זה היה כה מופלא עד כי היה מסוגל ללמד אנשים להיות בלתי-מנוצחים. קרא המלך למורה הדגול ושאל אותו האם אמת הדבר והאם יכול הוא ללמד את המלך כך שיוכל לנצח כל יריב.
"אכן אמת הדבר", השיב המורה.
"אם-כן, למד אותי", ביקש המלך.
"בשמחה" השיב המורה, "אולם בטרם נתחיל בלימוד, סבור אני כי יש לי דבר טוב יותר ללמד אותך. אני יכול ללמד אותך להיות מפחיד כל-כך שאף אחד מנתיניך לא יעז להלחם בך?".
"אכן טוב יותר ללמוד להיות מפחיד ולחסוך את הקרב", השיב המלך. "למד אותי להיות מפחיד ומאיים".
"ברצון" השיב המורה, "אולם יש לי הצעה טובה אף יותר". "אולי תרצה ללמוד להיות אהוב כל-כך שאף אחד מנתיניך אפילו? לא ירצה לקום כנגדך?"
"אכן, זו הצעה טובה עוד יותר" השיב המלך. "למדני נא זאת." "מה עלי לעשות כדי לרכוש יכולת מופלאה זו?"
"אל תלמד אומנויות לחימה" השיב המורה.

 כאשר גישתנו למציאות מניחה שהמצב עומד להיות קשה ומאיים, אנו מתפקדים באופן מתגונן ומביאים על עצמנו צרות צרורות וחוסר-תפקוד. לעומת-זאת, גישה המקבלת כי המציאות קשה (זוהי האמיתה הנאצלת הראשונה של הבודהה), ומוכנה לחיות בה? (כן ישראלים, גם מבלי לקטר ולהתלונן) תמנע מאיתנו את הצרות שמייצרת הגישה הדפנסיבית.
 משל זה חשוב בעיני במיוחד מכיון שניתן להגדיר את משנתי כעבודה מעמיקה והולכת לביטול ההגנות העצמיות הפנימיות. אנו חיים במעין פעמון צלילה שכיסינו בו את עצמנו כדי להתגונן מפני איומים, ואשר חונק אותנו בתוכו – הכל נשמע ונחוה מבעדו עמום ומרוחק. מטרתי לחלץ אותנו מן הפעמון ולחוות את המציאות בישירות ובעוצמה. כך, למשל, בשיעורי טאי-צ'י מודעות אנו עובדים, בין היתר, על צ'אקרת-הלב, שהיא המקום שבאופן טבעי אנו מגוננים עליו ביותר. פתיחתה מאפשרת להשתחרר מהלחץ ולהביט על העולם לא כעל משהו חיצוני, זר, מאיים וחסר-משמעות, אלא מנקודת-המבט הנוכחת של הוויה. (ההקפצה מרחוק שרואים בסוף הסרטון מבוססת על עבודה זו - על היכולת לפתוח את הלב, לקשר אותו ללב של מי שבה מולי ולהעביר אנרגיה ביניהם)
זוהי אך מקצת מן הכוונה המסתתרת בהזמנה שלא ללמוד אומנויות-לחימה.