מבט אחר לחדשות - על הסכסוך הישראלי פלשתינאי

זוהי גרסה "שמנה" יותר של מאמר שפרסמתי פעם (גליון 70, יולי 2002) ב-"חיים אחרים":

ההשפעה החשובה ביותר לה נדרשת התנועה הרוחנית בארץ הוא לתת מענה לקשיי הקונפליקט הישראלי-פלשתינאי. מדוע נכשלנו עד עתה: מדוע לא ספקנו אופן ראיה אחר המאפשר לפתור את הסכסוך במקום להגבירו? מדוע לא נשמע קולנו ברמה בציבוריות הישראלית?

בראשיתה, נאלצה התנועה הרוחנית להתנתק מן הקולקטיביזם החזק כדי לאפשר מקום להתפתחות האישית. נאלצנו לתמרן בין הקולקטיביזם הישראלי, שהציע את משמעות החיים בתחום החברתי, לבין החמרנות החדשה שהציעה הנאות חמריות דלות משמעות. יתכן כי ההתמקדות העיקשת בהתפתחותנו האישית היא עדיין שיירי המאבק להתפתחות עצמית, אולם כיום מחייבת אותנו המציאות לחזור ולהתיחס לקולקטיב. אני סבור כי בדרך להשפעה על הקולקטיב עלינו עדיין להתגבר על מגבלה חשובה נוספת והיא חסר אמון מלא בדרכנו.

אחד העקרונות הבסיסיים בחשיבה הרוחנית הוא האחריות הטוטלית על חיינו: האפן בו אני תופס את העולם, בחירותי, רצונותי ופחדי משפיעים ומעצבים את המציאות בה אני נתקל. רובד מסוים בחפוש הרוחני בוחר על-כן ל"זרום" עם המציאות, להיות מחויך, ולקבל בקלות את מה שקורה. אולם המעמיקים יותר מבינים כי עליהם לבצע את המלאכה הקשה והכואבת של הכרה עצמית. הם מבינים כי כדי לשנות את המציאות עלינו להבין את הגורמים הפנימיים המחוללים אותה ולהשתחרר משליטתם בחיינו. לכן התפתחות רוחנית היא 90% עבודה פסיכולוגית שחורה מתמידה וקשה.

בניגוד לתגובה לקשיים עליה חונכנו, האומרת להתאמץ ולפתור את הבעיות החיצוניות, עבודת הפתרון, בכל גישה רוחנית, מתבססת על הבנת המקורות הנפשיים המחוללים אותם. השינוי החיצוני מתרחש מאליו כאשר אני מקבל את החויה שהמציאות מזמנת ובוחן את הקשיים הפנימיים שהיא מעוררת. גם כמי שמנוסה באופן עבודה זה, הפנית המבט מן האיום החיצוני למגבלה הפנימית הוא תמיד קשה, ורגע השינוי תמיד קסום. הצלילה פנימה אל נוכח ההתקשות והפחד מסתיימת בשינוי פנימי, והקונפליקט החיצוני, שעד לפני רגע נראה מאיים ובלתי-פתיר, נמוג כהרף עין. הפתרון בעולם "בחוץ" מושג כהרף עין וללא מאמץ מכיוון שהאיום החיצוני הוא אך תוצר של הבעיה הפנימית. הוא ניזון מן הפחדים ותשומת הלב שלנו. לעומת זאת, כאשר אנו פונים למקורותיו האמיתיים, האנרגיה שלנו המזינה אותו חדלה מלזרום אליו והאופי האשלייתי שלו נחשף. הקונפליקט אשלייתי הן מכיוון שמקורו האמיתי סמוי, והן מכיוון שהקונפליקט החיצוני תמיד מבוסס על חסר-הבנה. כך, למשל, בסכסוך בין שני צדדים, כל צד לא תובע את מה שהוא באמת זקוק לו. מה שהוא דורש, בחבור מופלא, הוא בדיוק הדבר המפחיד ביותר את השותף לסכסוך. זהו מהלך של היזון חוזר: כל צד נעשה מפוחד יותר ומגביר את תביעותיו מן הזולת. כל תביעה מצדיקה את פחדיו של הזולת וחוזר חלילה. ברגע שאחד הצדדים מבין את אופיו המעגלי של הסכסוך ופותר את פחדיו הפנימיים, באותו הרגע הוא מרגיע את שותפו לסכסוך, ומתברר שלמעשה כל אחד מהם זקוק לדבר מה אחר ממה שהוא בקש, דבר שהשותף מסוגל להעניק יחסית בקלות, וכך הסכסוך החיצוני נפתר מאליו.

לעומת זאת, תהליך הפתרון הפנימי אינו קל. עלינו ללמוד להקשיב ולקבל את המציאות ללא הדחקה (של רגשות לא נעימים) וללא התקשחות ואלימות רגשית. רק קבלה מלאה של החויה מאפשרת לאנרגיה לעבור לתחום הרפוי במקום לחיזוק התבניות הנפשיות המגבילות. אמנות הטאי-צ'י, לדוגמה, הנה תרגול ברמה הפיסית של עקרון זה: את הכח שמפעיל בן-הזוג יש לקבל בדיקנות מרבית הנובעת מהמנעות מבריחה, התקשחות או הפעלת כח נגדי. במצב הזה אין לבן-הזוג במה להלום (מבחינתו הוא מכה באויר ריק) והשליטה בסיטואציה נמצאת לחלוטין בידי זה שקבל את בן-הזוג במלואו. הטאיצ'יאיסט נדרש להתעלם מן החזות החיצונית (המכה) ולהתחבר למרכז של בן-הזוג. כאשר הוא נוגע בלבו של בן-הזוג הוא יכול לא רק להפילו לרצפה אלא גם לעזור לו להתאזן (פיסית ורגשית). כך במשור הגבוה יותר, טאי-צ'י אינו אמנות לחימה אלא אמנות של הרגעת סכסוכים והשכנת שלום. לשם כך נדרשת עצמה אישית המאפשרת לא לבלוע את ספור המציאות של הזולת (אלימות) ולהאמין שבתוכו, מעבר לגרעין המפוחד, נמצאת איכות חיובית בעלת חיונית מדהימה. אם מצליחים להחזיק באמונה זו, ונוגעים בנפשו של הזולת, מתרחש השנוי ממאבק לשותפות.

היכולת לפעול ברמה החברתית דורשת העמקה של אמונה זאת. לזאת כונתי בדברי על חסר אמון מלא בדרכנו. הרבים מאתנו המקבלים אחריות מלאה על חייהם ומתרגלים גרסה זו או אחרת של התהליך שתארתי, ומכירים את הפלא של פתרון הסכסוך החיצוני, נדרשים כעת לחרוג מנסיונם האישי ולשמור את אמונתם גם ברמה החברתית הלאומית. זה לא קל אך הכרחי וגם אפשרי. יאיר שמר (במדור "מבט אחר" גליון 68) החל במשימה ואני מבקש להמשיך במעשהו המבורך.

ובכן, כיצד מישמים את העקרונות הבסיסיים שתארנו לסכסוך הישראלי-פלשתינאי? מהו הדבר העקרוני לכל צד הגורם לו להמשיך במעגל ההזון החוזר של סכסוך וחוסר-מוצא? הבעיה של הישראלים הוא חוית ההשרדות: כולם נגדנו, רק מנסים לחסל אותנו, ועל-כן הבטחון מעל לכל. המציאות מצידה, כמובן, מתארגנת ומשתנה כך שתהוה תאור מדויק של הנחותינו הבסיסיות. בפרפראזה גסה, מדינת ישראל קמה על השואה ותחושת חוסר הבטחון הקיומי היא הנחת היסוד שלה. אולם השמוש שלנו בכח (לסוגיו השונים) כלפי הפלשתינים, שמוש הנגזר מתפיסתנו היסודית והמיועד לסלק את אימת המות, מביא אותם לתחושת השפלה, לשנאה, ולהגברת המות הפיסי שהם מחוללים בצד הישראלי.

לעומת זאת, הבעיה של הפלשתינאים היא הכבוד (והעלבון). הם מבקשים שיכירו בעול הנורא שנעשה להם עם עקירתם מאדמתם. ראוי להבין כי הלאומיות הפלשתינית נכונה על חוית הגרוש. זהו האקט המכונן של הלאומיות וזהו הפצע הפעור בהויה הפלשתינית. גם אם בעיני מתבונן מבחוץ זהו עול וסבל קטן לעומת מה שחוו אומות רבות במאה העשרים, הרי עבורם זוהי חויה יחודית המצדיקה כל מעשה עולה מצידם. המאבק של הפלשתינים הוא על סמלים (זכות השיבה, הסמלים הדתיים של ירושלים) ולא על אדמות ותנאי חיים. השמוש שלהם באלימות לא מרוסנת מביא אותם (כמו את הישראלים מצידם) לתוצאה ההפוכה: הישראלים מאבדים אמון (הרי נוגעים בנקודה הכואבת שלהם – בטחון קיומי) ולכן קופצים את ידם ומעניקים פחות ופחות, וכבוד? – מי יכול לכבד אומה המתנהגת בצורה ברברית כל כך. למותר לציין כי ההתנהגות הישראלית לוחצת על הנקודה הרגישה של הפלשתינאים (כך, למשל, הנסיון להרג נקודתי של האחראים לטרור המבטאת בעינינו מחויבות לערך החיים ונסיון לשמור על ערכים מוסריים, נתפס בעיניים פלשתינאיות (ואלו דברי ברגותי) כהשפלה כמו ציד של חיות) ומעוררת אותם להסלמת האלימות.

אני מניח כי אי-הבנה של הצרכים של שני הצדדים היא זו שהביאה לכשלון הנסיון להגיע להסכם. כאשר הישראלים באו בגישה של בואו נשאיר מאחור את פצעי העבר ונגיע לפתרון פרגמטי: איפה להעביר את הגבול?, כמה פליטים ישראל תקלוט? וכו' היתה זו אי-הבנה של הצרך הפלשתיני. הם מבקשים לטפל בפצעי העבר שלהם בכך שיזכו בהכרה על העול שנעשה להם. הם אינם רוצים לדון במספר פליטים, אלא בזכותם לשוב לאדמתם (אפילו אם יותרו מרצונם הטוב על הגשמתה). המנעותם של הפלסטינים מדיון פרקטי נתפשה בצד הישראלי כחוסר נכונות לפתור את הסכסוך.

אולם אל לנו להבין את דברי כאומרים שהסכסוך הוא אך תוצאה של חסר הבנה. לא ולא. הסכסוך הוא תוצאה של נכויות לאומיות קשות בשני הצדדים. הראשון שיפתור את נכותו יזכה בהתפתחות אדירה קדימה (מה דעתכם על הפטרות מגורל הנרדף, ו"כל העולם נגדנו"). המלאכה הקשה של שנוי פנימי עדיין לפנינו, הן במישור האישי והן הלאומי. שינוי שיאפשר לנו לראות את אנושיותם של הפלשתינאים ואת תאות החיים שלהם. שינוי שיאפשר שנהיה שלום. לשם כך עלינו, קודם כל, להפנות את תשומת-הלב ולנקות מתוכנו את התבניות הלאומיות החרוטות בנו (כמו חוית הנרדף). בד בבד, עלינו להעמיק את אמונתנו בחשיבות הממד הפנימי ביצירת הבעיות החיצוניות. מה שראינו שעובד ברמה האישית אין סבה שלא יפעל גם ברמות רחבות יותר. אם נתמיד לראות את האנושיות ולא את הצדק המתלהם, את הפוטנציאל ולא את מעוט הניצול שלו, אם נאמין במבנה העומק ולא באשליה החיצונית של חוסר אפשרות ויאוש, יצוץ הפתרון. כי פירותיה של עבודה קשה עקשנית וישרה היא ישועת השם כהרף עין.